לפי כל הגדרה אפשרית, עידן אלכסנדר הוא תמצית הציונות. חייל בודד – עולה מארצות הברית – שוויתר על הביטחון, הנוחות וההזדמנויות של חיים בחו"ל כדי לשרת מדינה שהייתה שלו בנשמה עוד לפני שהייתה שלו בדרכון.
הוא עלה לארץ לא לשיפור מעמד או כדי לברוח ממשהו, אלא כי האמין בישראל מספיק כדי לסכן למענה הכול. האמונה הזו הובילה אותו לעזה, למלחמה ולבסוף לשבי.
חזרתו הייתה אמורה להיות רגע של אחדות לאומית, של גאווה והכרת תודה. במקום זאת, הרגע הזה הוכתם בפילוג, בהאשמות ובשתיקות כואבות.
משפחתו של עידן, לאחר חודשים של המתנה מייסרת לכל בשורה על בנם, נדחפה אל תוך שיח לאומי רווי רעל. היו שהאשימו אותם בכפיות טובה בכך שלא הודו בפומבי לממשלת ישראל עם חזרתו, אך ההאשמות האלה מופרכות מהיסוד. הכרת תודה?! הם מודים על חייו של בנם. זה מובן מאליו.
אך כיצד ניתן לדרוש תודה ממשפחה שנאחזה בתקווה בזמן שהממשלה כשלה בהבטחתה להחזיר את ילדה הביתה? כשארצות הברית, בשל אזרחותו האמריקאית של עידן, הייתה זו שסייעה בהחזרתו, זה צריך היה להיות רגע של התעוררות. במקום זאת, זה הפך לנקודת שפל של האשמות מבישות.
השאלה כאן היא לא רק על חייל אחד. היא על המסר שאנו שולחים לדור הבא של חיילים בודדים, לצעירים יהודים ברחבי העולם שמביטים לעבר ישראל ושואלים: האם לכאן אני שייך? האם כאן יכבדו את ההקרבה שלי?
השיח הציבורי המכוער רק מעמיק את הספק הזה. במקום לחבק את גיבורינו, אנחנו בוחנים תחת זכוכית מגדלת את משפחותיהם. במקום להתאחד מאחורי המאבק להחזרת כל החטופים – כל אחד ואחת מהם – אנו מתפצלים למחנות, מקטלגים ומתייגים ל"שמאלנים" ו"ימנים".
אלי שרעבי, שכאבו וגבורתו הפכו לסמל של סבלנו הלאומי, אמר זאת בצורה הטובה ביותר: "חטופים הם לא ימין ולא שמאל – זה ישר. חייבים לעשות הכל, הכל, כדי לסגור עסקה".
זו לא שאלה של היעדר פטריוטיות. זו דרישה לציונות טובה יותר, אמיתית יותר – כזו שמכבדת הקרבה במעשים, לא בסיסמאות. ציונות שתומכת בכל חייל ובכל משפחה, בלי קשר למוצא, לרקע או למבטא.
אם אנו רוצים שצעירים יהודים ברחבי העולם ימשיכו לעלות לארץ, לבחור לקשור את גורלם בעתידה של ישראל, עלינו לעמוד באידיאל שהצבנו לעצמנו: "כל ישראל ערבים זה בזה".
זהו רגע מכריע. אנו יכולים להפנות גב איש לרעהו, להיבלע בשיפוטיות ובשבטיות, או שנוכל להתעלות אל מול האתגר המוסרי והלאומי העצום שלפנינו.
נוכל להפסיק לתייג את משפחות החטופים כ"אנרכיסטים", "כפויי טובה" או "בעייתיים". נוכל להתחיל לראות אותם כפי שהם באמת: הורים, אחים, ילדים כאובים, הנאחזים בתקווה ודורשים מאיתנו לעמוד מאחורי ערכינו.
כי אם נאבד את האנושיות המשותפת שלנו – אם נאבד זה את זה – נחרב מבפנים.
הכותבת היא טובה דורפמן, נשיאת ההסתדרות הציונית העולמית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
