דעה | לנצל את הידידות עם טראמפ אבל לעמוד על שלנו: אין תחליף להנהגה לאומית

אם לא די באישיות הצבעונית ורבת ההפתעות של טראמפ עצמו, המסע המזרח־תיכוני של הנשיא האמריקני מעלה את רמות ההיסטריה והדיסאינפורמציה לשיאים מגוחכים במיוחד. שורה של אינטרסנטים ומניפולטורים מפיצה ידיעות ופרשנויות שנעות בין ספקולציות לבדיות כדי להשפיע על האירועים.

במיוחד מרקיעה שחקים ההיסטריה שמחוללים גורמים עיתונאיים ופוליטיים בארץ, שמעוניינים דווקא בקרע עם הממשל האמריקני.

אין זהות מוחלטת בין האינטרסים

אלו שהתמיכה של האדמיניסטרציה הנוכחית פוגעת בניסיון שלהם לשכנע שחייבים להיכנע לאויב, כי העולם ובייחוד האמריקנים מכריחים אותנו לפעול כך. בפועל, מאז עליית טראמפ ישראל זוכה לתמיכה אמריקנית יציבה במלחמתה נגד חמאס, ומקבלת גיבוי בלבנון וגב בעולם כולו. אבל אפילו גיבוי חסר תקדים מוושינגטון לא יכול להיות תחליף להנהגה ישראלית לאומית אמיצה וחכמה. כזו שפשוט אין לנו.

למי שחשב אחרת, התברר לאחרונה שבבית הלבן לא יושב מנהיג המחנה הלאומי הישראלי, ושאין זהות מוחלטת בין האינטרסים שמציב לעמו הנשיא האמריקני לאינטרס הישראלי. כך התברר למי שחשב שוושינגטון תמשיך לנהל עבורנו את המערכה מול החות'ים, גם אחרי שהיכתה בהם וגרמה להם להפסיק לחסום את נתיבי השיט.

אין ספק שיש גם סיבות לדאגה, למשל מהשיחות מול איראן. ישראל צריכה להפעיל את מלוא יכולותיה ולנסות להשפיע על הממשל, הקונגרס ודעת הקהל בארה"ב כדי לשכנע בצדקת עמדותיה. ואם לא תצליח, לפעול כהבנתה, גם בניגוד לעמדת הבית הלבן.

אבל אנחנו עדיין ניצבים מול הממשל האוהד ביותר שכיהן בוושינגטון אי־פעם. זה ארבעה חודשים ישראל מקבלת את מלוא הסיוע הצבאי, החימושים וחלקי החילוף שהממשל הקודם מנע מאיתנו. וחשוב יותר – יש לנו אור ירוק, שלא לדבר על עידוד, להכניע את חמאס כמעט בכל אמצעי.

בין היתר, הממשל נתן לנו גיבוי לחנוק את חמאס ועזה בחודשיים האחרונים, ולא להכניס לשם כל סיוע. אנחנו אלו שלא עשינו עם זה דבר ועדיין גוררים רגליים ונמנעים מלהכריע בבליץ את חמאס, עלולים להחמיץ את חלון ההזדמנות.

בד בבד, בלבנון שליחת ארה"ב מורגן אורטגוס, הגברת עם מגן דוד לצווארה, לא ממצמצת בנוסח ההוכשטייני, זה שסייע להנציח את שלטון חיזבאללה בארץ הארזים. ישראל מקבלת גיבוי נרחב לפעול בצפון, ושוב – הבעיה המרכזית נעוצה בירושלים.

התנגדות אמריקנית מרעננת ושפויה

מעניין במיוחד היה לקרוא את תגובת השגריר האמריקני בישראל מייק האקבי לידיעות שהדהדו אמצעי תקשורת ישראליים בעניין הכרה אמריקנית במדינה פלשתינית. הוא לא רק שלח את מפיצי השמועות האלו לשאול את הנכד שלו, כי הם מבינים פחות ממנו, אלא גם הדגיש את ההתנגדות האמריקנית המרעננת והשפויה למדינה פלשתינית. כמעט אחרית הימים.

שלא לדבר על בכי התמרורים בעניין החמצת הסכם הנורמליזציה עם סעודיה. ובכן, לישראל אין כל צורך בעוד הסכם פורמלי מעושה נוסח אלו שחתמנו מול מצרים וירדן, הסכם שהוא לא יותר מהפסקת אש מתוחה ועוינת. במיוחד כאשר נדרשנו לשלם מחיר כבד ומסוכן עבור מראית העין של צ'אנס לנגב חומוס בריאד. כאילו אנחנו מנגבים בהמונינו חומוס בקהיר וברבת עמון מתוקף ההסכמים שחתמנו בעבר.

הצורך הסעודי לקבל תמורה עבור חימום היחסים הפורמליים עם ישראל בדמות התחייבות למדינה פלשתינית חייב אותנו, בכל מקרה, לוותר על התענוג. והרי מתקיימת מערכת יחסים בלתי פורמלית יציבה בקו מול ריאד, שכוללת שיתוף אינטרסים שוטף ופורה. די בכך.

התמיכה מהממשל האמריקני לא מתמקדת רק בנשיא ובסביבתו המיידית. לישראל יש ידידים אמיתיים בוושינגטון, שחולקים תפיסת עולם משותפת איתנו. ראו את השינוי שהם מחוללים בקמפוסים האנטי־ישראליים בארה"ב. מתקנים טעויות של יותר משנות דור, שנבעו מהרוח השגויה של המפלגה הדמוקרטית.

לכן, נא לא להקשיב לנבואות הזעם ולא להיכנס להיסטריה או לדפרסיה. זה לא אומר שהדרך סלולה ושהכל דבש, גם לא שהאמריקנים יעשו הכל בשבילנו ובמקומנו. עדיין אין מנוס ממנהיגות ישראלית אמיתית. כזו שתדע לנצל לטובתנו את הידידות הגדולה עם ממשל טראמפ, אבל גם תדע לעמוד על שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו