סין תפעל להעצים את עצמאותה הכלכלית נוכח האיום במלחמת סחר – כך הצהיר בחמישי האחרון ראש מועצת המדינה הסינית, לי צ'יאנג, השלישי בהיררכיה במדינה. הכוונה היא שסין תפעל לחיזוק הביקושים והצריכה בכלכלה המקומית, כדי להקטין את תלותה בייצוא. התלות הזו הופכת אותה לפגיעה מאוד למלחמת סחר, כמו זו שבה פתח נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. על אף "הפסקת האש הכלכלית" שהושגה בין סין לארה"ב בשבוע שעבר, הסיכון הזה עדיין קרוב ומאיים.
אלא שהבעיה לא חדשה, ופתרונה התברר כלא פשוט. עוד ב-2007, כשטראמפ היה עסוק בהנחיית תוכנית הריאליטי 'המתמחה', הכריז ראש מועצת המדינה הסינית דאז וון ג'יאבו על אסטרטגיה לחיזוק הצריכה המקומית. זה לא עבד. הצריכה המקומית בסין נותרה נמוכה באופן חריג במונחי התוצר. שיעור הצריכה מהתוצר בסין עמד בשנים 2007 עד 2023 על כ-37% בממוצע, לעומת בין 60% ל-70% ברוב המכריע של הכלכלות.
המקור לקושי טמון בקשר בין הצריכה לשוק העבודה. מרבית הצריכה מגיעה מהעובדים, וכדי להגדילה, צריך להעלות את משכורותיהם. אלא שהדבר יפגע בייצוא הסיני. אם שכר העבודה בסין יעלה, יהיה יקר יותר לייצר במדינה, מה שיחייב את המייצאים הסיניים להעלות מחירים ולאבד נתח מהשוק הבינלאומי.
הבעיה הזו קשורה גם לאי השוויון. חלוקת ההכנסות במדינה מאופיינת בפערים גדולים: למשקי הבית חלק קטן בעוגת ההכנסות לעומת המגזר העסקי. מכיוון שהמטרה הנוכחית של סין היא הגדלת הצריכה הפרטית של משקי הבית, יידרש שינוי בחלוקת ההכנסות. כאן הבעיה איננה כלכלית אלא פוליטית: העברת הכנסה מהעסקים למשקי הבית משמעה העברת כוח. זוהי בדיוק המשמעות של האסטרטגיה הסינית החדשה, ולכן יש להניח שתספוג ביקורת והתנגדות חריפות מהמגזר העסקי.
גורם נוסף שמשפיע הוא הפריון – אך גם כשהוא נלקח בחשבון, המסקנה נותרת בעינה. כדי להגדיל את הצריכה כשיעור מהתוצר, השכר צריך לעלות מהר מהפריון. אם השכר יגדל אך הפריון יגדל יותר, הביקושים שיעלו לא "ידביקו" את כוח הייצור המשופר, והגדלת הצריכה המבוקשת לא תושג. הגדלה כזו מחייבת שעליית השכר "תעקוף" את הפריון – אך זה יגרום גם לכך שעלויות הייצור יגדלו, המייצאים יצטרכו להעלות מחירים והייצוא ייפגע. עליית השכר לעומת הפריון תביא גם לעליית חלק העובדים בעוגת ההכנסה, למורת רוחם של בעלי העסקים הגדולים.
תמרור האזהרה האמריקאי
כדי להתמודד עם המחסור בצריכה, הכלכלה הסינית הסתמכה במשך עשורים על ייצוא מצד אחד, ועל השקעות מקומיות מצד שני. השימוש בכל אחד מהם כרוך בבעיות ארוכות-טווח. בעוד הייצוא הופך את הכלכלה הסינית לפגיעה לתמורות בכלכלה העולמית, בפרט למלחמות סחר, ההשקעות המקומיות הולכות ונעשות בלתי יעילות, ומובילות ולתפיחת החוב הציבורי והפרטי.
ההשקעות המקומיות יעילות כל עוד יש צורך ממשי בשיפור התשתיות ובהרחבת מערכי הייצור. ההסתמכות רבת השנים עליהן הביאה לעודף השקעות, עם פחות ופחות ההיגיון כלכלי. גרוע מכך, ההשקעות האלו ממומנות במידה רבה באמצעות נטילת חוב, ועם השנים הן המגזר הפרטי והן המגזר הציבורי בסין צברו חובות עצומים.
החוב במגזר הפרטי הסיני עלה לגובה מסוכן של יותר מ-200% מהתוצר. כדי להתמודד איתו דרושה עלייה מתמידה בביקושים, שתתגבר על נטל החוב הפרטי המאמיר ותמנע ממנו לגרום לירידה בפעילות הכלכלית. נוסף על כך, אם יותר משקי בית וחברות ייכשלו בהחזר חוב, ושיעור פשיטות הרגל יגדל, הכלכלה הסינית תעמוד מול סכנה של קריסה פיננסית.
תמרור האזהרה מגיע מארצות הברית של סוף 2007. אז, חוב פרטי בהיקף נרחב הביא לקריסה, כששיעור פושטי הרגל בארה"ב עלה במהרה. פשיטות הרגל הובילו בתורן לצניחה במחירי הנכסים, ולעצירה כמעט מוחלטת של הענקת ההלוואות מהבנקים. ההתפתחויות הללו גרמו למיתון כלכלי מהעמוקים והארוכים בהיסטוריה האמריקאית. יש הבדלים רבים בין הכלכלות, אבל הכלכלה הסינית, בדומה לאמריקאית, הסתמכה במשך שנים רבות על הרחבת החוב הפרטי כמקור לצמיחה, וניצבת מול סכנה דומה.
מודל הצמיחה הסיני הוא בבחינת אליה וקוץ בה. ההסתמכות על ייצוא עזרה לכלכלה הסינית לצמוח בקצב מסחרר, תוך הגעה לקידמה הטכנולוגית בענפים רבים, אך גם חשפה את המדינה למלחמות סחר. המימון האדיר בצורת השקעות הביא רווחי עתק למגזר העסקי ואיפשר להפוך את התשתיות למצוינות, אך ההשקעות איבדו את יעילותן, והביאו לחובות אדירים. צמרת השלטון הסינית מודעת היטב למגבלות המודל, אך לא ברור אם תוכל להציע חלופה.
