לא קל להיות ביביסט. מעבר לאתגר האינטלקטואלי הבסיסי של תמיכה עיוורת במי שהוביל את ישראל לאסונות הנוראים בתולדותיה, וביצע השמדת ערך במותג שנבנה לאורך עשרות שנים, יש גם את קשיי היומיום. או יותר נכון, קשיי היומיים.
אם אתמול הם בילו את זמנם (וזמננו) בהסברים מלומדים, בליווי שקופיות, על זה שהכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה היא רק ״גישור״ לקראת תחילת פעולתה של ״החברה האמריקאית״, והכל בגלל הלחץ הכבד של האירופים והצורך לתת ״מרחב גמישות״ לדרג המדיני וכו׳ וכו׳, הגיע הערב ובו אישור רשמי לכך שהכנסת הסיוע ההומניטרי היא התמורה שעליה התחייב ממשל טראמפ לחמאס במסגרת העסקה להחזרתו של החייל עידן אלכסנדר.
טראח. מה אומרים עכשיו? מתברר שזו אכן הייתה ״תקופת גישור״, אבל לא בין הזמנים אלא בין השקרים. ובעוד נתניהו ממשיך לצלם סרטונים גרוטסקיים ובהם מנסה להתגונן מהאש הצולבת של טופז לוק, וממשיך להסביר שתכף ומיד אנחנו נכבוש את הרצועה וטראמפ יעיף ממנה את הערבים, אז ב״וושינגטון פוסט״ מתפרסמת ידיעה ולפיה הממשל האמריקאי מאס בנו באופן סופי, והודיע שאם לא נפסיק את המלחמה ארה״ב תעיף דווקא אותנו.
מה שמדאיג זה שהם לא לומדים מהניסיון. ההזיות המשיחיות של החבורה שהשתלטה על המדינה אינן נתונות להשפעותיה המזיקות של המציאות. זוכרים את הריקודים בחוצות וושינגטון לאחר הבשורה ההיסטורית על סיפוח יו״ש? ״ביום ראשון הממשלה תאשר את הסיפוח״, בישר אז יונתן לוק, או שמא היה זה טופז אוריך. אצל אותו הטראמפ. עד ההתנגשות עם הקיר. טוב, לפחות קיבלנו את הסכמי אברהם (בלי ציניות, הישג עצום).
ועכשיו אותו דבר, רק עם דם. הם באמת חשבו שהעולם יישב בנחת וייתן לנו חצי שנה, שנה, שנתיים, שלוש שנים לחולל את כל העולה בדעתנו בעזה, בלי להתפוצץ עלינו. הם לא הבינו שגם אחרי הטבח הקשה ביותר בתולדותינו (למעט השואה), גם לאחר אחד הימים המדממים והברבריים ביותר בתולדות האנושות, לא נקבל זמן בלתי מוגבל להסדרת החשבון.
ישראל אינה רוסיה ואינה סין. ליהודים לא רק שאין פקטור שמפלה אותנו לטובה, יש עלינו נטל הוכחה כבד שמפלה אותנו לרעה. כל אדם שעיניו בראשו, שמבין מדיניות ומבין את העולם, ידע שאחרי 7 באוקטובר צריך לפעול מהר. לפני שהברזל יתקרר.
אלא שנתניהו לקח את הזמן שלו. לקח לו כמה שבועות להשתכנע שצה״ל יכול לבצע את התמרון בעזה. ואז עיכב אותו ככל יכולתו. הפרוטוקולים מוכיחים שגנץ ואיזנקוט דרשו ירידה דרומה לעבר ח'אן יונס ורפיח, ועלייה צפונה לחזית הלבנונית, הרבה לפני שזה קרה.
למה? כי נתניהו רצה לפעול לאט. הוא שיחק על זמן. הוא ידע שככל שיעבור הזמן, כך סיכוייו להמשיך לאחוז בשלטון ישתפרו. הוא ידע שהסנטימנט הציבורי השלילי כלפיו ילך וידעך ושהוא יצליח להחזיר חלק מתומכיו הביתה, בתנאי שיקבל זמן. הרבה זמן. הבעיה הייתה שהאינטרס של ישראל המדינה, שאינה משפחת נתניהו, היה הפוך. לסיכום: האינטרס של נתניהו היה לעשות את זה לאט, האינטרס של ישראל היה לעשות את זה מהר. נחשו על מה הלך נתניהו? על האינטרס שלו, אלא מה?
וכך הגענו למה שהגענו, בימים טרופים אלה. שנה ושמונה חודשים אחרי הטבח, במקום שנהיה קורבנות, הפכנו בעיני העולם למקרבנים. במקום שנהיה האנדרדוג, הפכנו לרוצחי עם. העולם כולו שוב נגדנו. בעלי טור ומובילי דעה בינלאומיים שהגנו על ישראל לאורך חודשים ארוכים – נשברים. בעלות בריתנו החשובות ביותר מאיימות בסנקציות. ועכשיו גם ממשל טראמפ.
אולי רון דרמר, זה שמנהל את כל ענייני החוץ שלנו, האמין שיהיה לנו קארד בלאנש מהממשל האמריקאי לעשות מה שנרצה בעזה כמה זמן שנרצה. אז הוא האמין. בזמנו הוא גם האמין שמיט רומני ינצח את אובמה. המציאות שונה לגמרי, ומתפוצצת עלינו עכשיו במלוא אכזריותה. בעוד אנו עורכים הכנות מתקדמות להרחקת העזתים מעזה, העולם מתקדם התקדמות משמעותית להרחקת ישראל מבין העמים. אף אחד לא טס לכאן, זה מעיק על הכלכלה, על האקדמיה, על היחסים הבינלאומיים, על התיירות. אבל את נתניהו זה לא מעניין. הוא ממשיך לתחזק את הקואליציה, במקום את המדינה.
הפכנו למדינה מצורעת. הנשיא טראמפ, הידיד הגדול ביותר של היהודים מאז המלך כורש, עורך משתה ענק במזרח התיכון בלי להזמין אותנו. סגנו ג׳יי.די. ואנס, שנמצא בסביבה, שוקל להגיע לביקור פיצוי, אבל מבטל ברגע האחרון. האמריקאים מבינים שישראל לא מבינה רמזים. אז הם שוקלים להפעיל את הנבוט.
הסכנה עכשיו היא שאנחנו, כרגיל, נאכל את הדגים הסרוחים ונגורש מהרצועה. במקום לממש את ההישג, להכות על הברזל בעודו חם, לסגור בשקט עם טראמפ שמחדשים את המלחמה בחמאס אחרי העסקה הגדולה ולחתוך הפסדים, ממשיך נתניהו לחתור למה שאף אחד, בטח לא הוא, לא יוכל להשיג בחיים: ״ניצחון מוחלט״ על טרור, בתמונת ניצחון חותכת וכניעה טוטלית.
בינתיים הוא אפילו לא מסוגל להאריך את צווי 8 שהנפיק צה״ל ללוחמיו המותשים. כשח״כ עמית הלוי מסרב להצביע בעד הארכת צווי 8 בלי לראות תוכנית מבצעית סדורה ואפקטיבית, הקואליציה מחליפה אותו. הם עוד יעבירו את הצווים האלה בסיוע החרדים, אלה שאיבדו מזמן את שאריות הבושה. מילא אם זה היה על קידוש השם. אבל זה על קידוש השלטון. ועל גופותינו.
המגוחך מכולם היה, כמעט כרגיל, בצלאל סמוטריץ׳. האיש היה בגלגול הקודם נערת גומי, ויהיה בגלגול הבא אומן אוריגמי יפני. אחרי שהצהיר שוב ושוב בשבועות האחרונים ש״גרגר אחד של קמח״ לא ייכנס לעזה ושאף משאית לא תחצה את הגבול בשום מקרה, אתמול הוא כבר יצא למיצג סלטות מרהיב, שבסיומו התברר, שוב, שסמוטריץ׳ יישאר בקואליציה ״גם אם יחזירו את הכותל״, כפי שאמר אתמול אביגדור ליברמן. חשוב שנזכור שחבורת פרשי ה״ריד מיי ליפס״ מאיימת באנגלית, אבל לא באמת יודעת אנגלית.
