כשהדרישה הזו יוצאת מהפה של ירדן ביבס אי אפשר להיות אדישים

צמד המילים המעצבנות ביותר בשפה העברית הם "מגיע לי". מגיע לו, מגיע לה. זו טענה בלתי נסבלת להעניק בגינה משהו למישהו, נימוק חסר כל משמעות. ובכל זאת, כשצפיתי בכתבה של מיכל פעילן עם ירדן ביבס שמדבר על חברו החטוף דוד קוניו, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שכל כך מגיע לו.

כל ישראלי יסכים שגורלו של ירדן ביבס הוא בין האומללים ביותר בשבעה באוקטובר. אין תחרות, אף אחד לא מעוניין לנצח בה, והסיפורים האכזריים רבים כל כך מכדי שיהיה ניתן לשפוט בה גם אילו הייתה כזאת. ובכל זאת, את סיפורו הטרגי שלו – חטיפה ואובדן כל משפחתו – אף אחד לא יכול לשכוח.

כשהמשפטים האלה יוצאים מהפה שלו הם מקבלים משמעות אחרת

במהלך הכתבה בערוץ 12 חזר ירדן ביבס על כל המשפטים שכבר התרגלנו לשמוע בלי סוף. אך כשהם יוצאים מהפה שלו, שורד שבי שכל יום שלו על פני האדמה הוא מעשה גבורה, הם מקבלים משמעות אחרת. כשירדן ביבס אומר שהוא לא מסוגל להשתקם עד שחברו יחזור מהשבי – ולא רק הוא, כולם – אני יודעת שהוא מדבר מדם ליבו. זו לא עוד סיסמה כחלק מתעמולה מחושבת, זה לא דף מסרים של מטה משפחות החטופים, אלו החיים שלו. אדם שאיבד הכל ולא מסוגל להמשיך הלאה כל עוד החבר שלו עדיין שם.

ירדן מתאר מציאות חיים שקשה לתפוס. גם כעת, כשהוא חופשי לעשות כרצונו, השבי חי בו. כשהוא בוחר מה לאכול הוא חושב קודם כל על החבר שהשאיר שם במנהרה, שלא מקבל את הזכות לבחור את המזון שלו – אם בכלל יש כזה. זה לא רק הצורך של ירדן בחבר נפש בתקופה הכי קשה בחייו (זה גם, כמובן). זה חוסר היכולת להשאיר אותו מאחור. אותו, את השבי. ירדן לא באמת יכול לקבל את העובדה שהוא שוחרר בעוד אחרים עדיין שם, חווים את הסבל הנוראי שהוא מכיר יותר מכולם.

דוד ואריאל קוניו, צילום: מטה משפחות החטופים

מגיע לו שהסבל הנוראי שעבר יהיו מאחוריו

ירדן הוא לא החטוף המשוחרר הראשון שמתראיין לכתבה וקורא לשחרר את כל החטופים כמה שיותר מהר. הוא גם לא הראשון שמתאר תנאים קשים בשבי (על אף שלא פירט יותר מדי), פיזיים, נפשיים ומנטליים. את הדברים שהוא אומר בריאיון שמענו גם מאלי שרעבי, מעומר שם טוב, מארבל יהוד ומעוד רבים כל כך. אבל כשהם יוצאים מהפה שלו אי אפשר להישאר אדישים – גם אם ממש מתאמצים.

מגיע לו. מגיע לו שהחבר הכי טוב שלו יחזור מהשבי והוא יוכל סוף סוף להתחיל – ולכולנו ברור איזו דרך ארוכה ומורכבת מחכה לו – את תהליך השיקום שלו. מגיע לו שהסבל הנוראי שעבר יהיה מאחוריו, או לפחות יתחיל להיות. מגיע לירדן ביבס שנקשיב לו קצת יותר משאנחנו מקשיבים לכל אחד אחר, שנראה אותו ואת סבלו גם אחרי שיצא מהגיהנום. מגיעים לו, יותר מהכל, חמלה וקצת נחמה.