הסרט עוסק בספרים ועוסק כמובן גם בנשים. הן מי שקוראות את הספרים, הן מי שדנות בהן ואין כמעט רגע אחד בסרט שלא רואים בו לפחות אישה אחת. בדרך כלל רואים כמה. אמרת שאמנות יכולה לשנות את העולם. גם נשים יכולות לשנות אותו?
"בוודאי. הן מי שמולידות ילדים – זה שינוי גדול. כל נשמה היא כוכב חדש ביקום. האנושות היא מעבר למגדר ואני לא אוהבת להפריד בין גברים ונשים, אבל בגלל שדיכאו אותן, בנשים יש תושיה יוצאת דופן. אני באמת ובתמים מאמינה שנשים אמיצות יותר מגברים. יש להן את הביצים הכי גדולות, אבל הן בלתי נראות. נשים חוות כאב בצורה אחרת – כאב מחזור, צמיחת השדיים, לידה. הן עוברות כל כך הרבה, והן עדיין שורדות. נשים הן כל כך חזקות, בכל כך הרבה דרכים. הן אמיצות. הן יותר מתקדמות מגברים. גברים נשארים ילדים קטנים אבל נשים לא יכולות להרשות לעצמן את זה. הן צומחות והן מי שמחזיקות את הגברים".
זו לא הפעם הראשונה שערן ריקליס מעמיד נשים במרכז ועושה זאת בצורה שזוכה לשבחים. איך את מסבירה את היכולת הזו שלו?
"ערן הוא מהגברים האלה שהם באופן עמוק לא מיזוגנים, וזה נדיר. אני רואה מיזוגניה אצל כל כך הרבה אנשים – כולל נשים, שהן לפעמים מיזוגניות להחריד. ערן אוהב את זוגתו ואוהב את הבת שלו. אם אתה רוצה להבין את האישיות של מישהו, תראה איך הוא מתייחס לאימא שלו, לזוגתו ולבת שלו. ערן תמיד כל כך מכבד אותן. הוא גם כל כך אכפתי כלפי השחקניות שלו, ומגונן עליהן".
"ערן הוא בעיני מן הבמאים האגדיים של פעם. הוא יוצר תנאים מעולים שבהם כולם פורחים, משהו שאני רואה פחות ופחות בתעשייה. בקולנוע התעשייתי של ימינו, כבר פחות מייחסים חשיבות לעבודת המשחק, אבל ערן מבין שסרט יכול להיות סרט רק בזכות השחקניות והשחקנים שלו. הוא מייחס חשיבות רבה לעבודת הליהוק, וליהק את 'לקרוא את לוליטה בטהרן' במשך שנתיים. אני מעריצה אותו כאמן וכאדם. מבחינתי הוא מעין דובון אכפת לי, חבר נפש. אם הוא יבוא לפריז, בה אני מתגוררת, נאכל ארוחת ערב יחד. הוא כמו משפחה".
הלוואי שהיינו רואים את הסרט הזה יחדיו בטהרן, אבל כמובן שזה לא אפשרי. החלום שלי הוא שיום אחד זה יקרה. לדעתך, עד כמה החלום הזה ריאלי?
"הו אלוהים, האם זה יקרה בימי חייך? אני בטוחה שכן. אתה ואני נראה יחד סרט בטהרן. אני לא יודעת כמה מבוגרים נהיה, אבל זה יהיה בימי חיינו. זו שאלה של זמן, ולדעתי לא יותר מעשור. דברים משתנים, העולם משתנה. גם הממשלה באיראן התחילה לסגת לאחור. למשל, החברים שלי שמבקרים באיראן מספרים לי שנשים שם כבר לא שמות את הרעלה, והמשטר לא מעז להגיד להם כלום. זה ניצחון של המחאה. אני לא יכולה לחכות ליום שנבקר יחד בטהרן. זו עיר מדהימה – אתה עוד תראה".
