פרשת לוחם גבעתי בחברון המשבח את "הסדר שינהיג בן גביר בשטח", חשפה לא רק את התרבות הארגונית הקלוקלת של פיקוד צה"ל המתעלמת מלקחי העבר של פרשת אזריה, אלא גם ובעיקר מלקחי העומק הנדרשים ממנה ובלימוד העומק של מהות דברי הלוחם. קרי, תודעת אי האמון של "לוחמי קו הדם" בפיקוד האחראי לכבודם, לרווחתם ולחייהם במשימות הלחימה אליהן הם נשלחים בשמה של מדינת ישראל.
הפיקוד העליון של צה"ל הוא אולי הגוף העוצמתי ביותר במדינה. מאחוריו ניצבת לא רק תקשורת מגויסת, אלא גם רוב מכריע של כתבים ופרשנים צבאיים המשמשים כדוברים שלה. אין זה סוד שרוח המפקד בפיקוד העליון, כמו בשאר גורמי מערכת הביטחון – שב"כ, מוסד, מל"ל – היא הרוח הפרוגרסיבית המנשבת מהאליטה הוותיקה: מפלגת העבודה והשמאל הציוני. אלה איבדו את דרכן הציונית והיהודית בתהליך מתמשך -מהמהפך של 1977, דרך קמפ דיויד, הסכמי אוסלו ב-1993 ועד להתרסקות של רוח הצבא וכשירותו המבצעית לעמידה במבחנים הצבאיים העומדים כיום לפתחה של המדינה.
כבר במלחמת יום הכיפורים ב-1973 התגלעו הפערים בין אותה אליטה מדינית וצבאית זחוחה ויהירה של גולדה, דיין, דדו ובר לב, לבין הטוראים ומפקדי קו הדם בחזיתות גולן וסיני. שגיאות הפיקוד העליון דאז עלו לעם ישראל כולו בדם בדמעות ובכאב לאומי שאיננו חדל מאז. מלחמת לבנון הראשונה, חרף דברי בגין המנוח, לא ריפאה את כאביה של מלחמת יום הכיפורים וכשליה המבצעיים האינהרנטיים שלה נותרו בעינם.
בעקבות המלחמה, שהחלה כמבצע "שלום הגליל", התפתחה מחלוקת אידיאולוגית בין השמאל לימין. המחלוקת רק החריפה את מצבה הפנימי של החברה הישראלית והרעה בתהליך מתמשך את תדמיתה הבינלאומית, כשהיא מסייעת לאויביה בעולם להחריף את מלחמת החורמה שלהם בזכות קיומה של המדינה היהודית. למשגים ההיסטוריים הללו היו שותפות כל ממשלות ישראל, מי יותר ומי פחות. עובדה מוכחת היא שתוצאות אותם משגים היו החלשתה של המערכת המדינית בהחלטות האו"ם ובפניות לבית המשפט הבינלאומי בהאג, בהתחזקות ה-BDS ובהתייצבות החלק המרכזי והפרוגרסיבי של גולת יהודי ארה"ב לצד מבקריה של מדינת ישראל.
מלכודת של הטבות
הסכמי אוסלו בתקופת הרמטכ"לים אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק בתחילת שנות התשעים התאפיינו בתלות גוברת והולכת בארה"ב. יותר מזה – בשנים האחרונות לכוד צה"ל, יחד עם גורמים מרכזיים בממשל, בארגונים ציבוריים ובתקשורת, במלכודת דבש של הטבות כלכליות וכספיות הניתנות לבכירי המפקדים בצה"ל בדמות קרנות אמריקניות, הן של הממשל, והן פרטיות. אלה מממנות מכוני מחקר כמכון ברוקינגס במימון קטאר, אוניברסיטת הארווארד במימון קרןוקסנר, והקרן לישראל החדשה. בראשות הקרנות הללו עומדים גדולי מבקריה של ישראל: ברק אובמה, חיים סבן, בני הזוג קלינטון, מרטין אינדיק והאדי ע'מאר מקטאר במכון ברוקינגס.
כל אלה קשורים בעבותות ברזל לאישים מרכזיים בניהול מדינת ישראל, בהם: אהוד ברק, נפתלי בנט, גדעון סער, גבי אשכנזי, בני גנץ, יאיר לפיד, רם בן ברק ומוסדות כמו INSS המכון הישראלי למחקרי ביטחון לאומי וארגון הממד החמישי. כידוע לכל, קרן וקסנר הפכה למוציאה בפועל של "איתור מועמדים" מטעם נציבות שירות המדינה כגוף סטטוטורי רשמי של מדינת ישראל. למרות שקרן וקסנר מעולם לא זכתה במכרז להתקשרות עם מדינת ישראל, את "המועמדים" המאותרים מטעם המדינה מראיינים באופן בלעדי אנשי הקרן. כלומר, מי שדעותיו אינן מתיישרות – לא יזכה להטבה בלעדית המוערכת בעלות של כמיליון שקלים לשנת ההכשרה באוניברסיטת הרווארד בארה"ב, הכוללת בין היתר תשלום שכר מלא על חשבון משלם המיסים במדינת ישראל.
בצה"ל הפכה קרן וקסנר לאמצעי דרקוני של הסטייט דפרטמנט ומשרד ההגנה להנדסת התודעה הפרוגרסיבית, המיישרת את הבכירים במטה הכללי של צה"ל ומשרד הביטחון למדיניות האמריקנית במזרח התיכון. אלוף בכיר בצה"ל (השם שמור במערכת) הדגיש בפני ששום תפקיד מפתח בפיקוד העליון, ובמיוחד בפיקודים המרחביים, לא נעשה בלא הסכמה של ה-DOD האמריקני. לפחות 14 בכירי צה"ל עברו את שטיפת המוח של קרן וקסנר: אביב כוכבי (הרמטכ"ל), אורי גורדין (פיקוד צפון), יהודה פוקס (פיקוד מרכז), שי אביטל, עמי איילון (שב"כ), יוחנן לוקר, עמוס ידלין, ידידיה יערי, נועם תיבון, יאיר גולן, אייל חולתא (מל"ל) אמיר ברעם (סגן רמטכ"ל), יואל סטריק ותמיר ידעי (זרוע היבשה, פיקוד העומק). בבית המשפט העליון – עוזי פוגלמן, בתקשורת – הכתב הצבאי אלון בן דוד ורבים מאוד בכל זרועות הממשל.
האינטרס של לפיד וביידן
כאשר נבחן את פרשת הסכם הגז המחפיר עם ארה"ב לטובת ארגון חיזבאללה בלבנון, נמצא כי האינטרס האישי של יאיר לפיד לזכות בבחירות לראשות הממשלה השתלב להפליא עם אינטרס זהה של ג'ו ביידן, נשיא ארה"ב, בבחירות האמצע לקונגרס ולסנט. כאן הוכיחה ארה"ב כי שלמוני ההשקעה הכספית ארוכת השנים בהנדסת התודעה של בכירי האליטה השלטונית הזו אכן השתלמה לה. מנגד, היא הותירה את אזרחי ישראל, בנוסף לאיומי מלחמה מלבנון, עם אובדן ריבונות, כבוד ונכסים כלכליים שנגזלו מהם בשל שיקול דעת לקוי ומשולל אחריות מצד צה"ל, מערכת הביטחון ומכון ה-INSS שגיבו החלטה זו. לאלה הצטרף בית המשפט העליון בו השופט הנכבד פוגלמן ישב בהרכב שדחה את העתירות, והוביל לא רק לפגיעה אנושה בחוקי היסוד ובכנסת, אלא שהוא למעשה גובל בהפרת שבועת אמונים של שתי הרשויות גם יחד לכנסת כריבון. כל זאת תוך מסירת שטחי מדינה לאויב – מעשה המהווה עבירה חמורה לפי סעיף 97 לחוק העונשין.
האזרח הישראלי הממוצע, הנאבק על קיומו האישי ביוקר המחייה המאמיר, נאלץ בעל כורחו להתמודד בחיי היומיום שלו עם פשיעה פלילית ולאומנית ערבית ובדואית ברובה, כמציאות יומית בנגב, בגליל ובמרכז הארץ. זאת, בעוד חייה הטובים של האליטה הצבאית, הפקידותית והמשפטית הזו, מלווה ביהירות, זחיחות ונהנתנות. דוגמתה ראינו בחגיגת הניצחון המבזה של לפיד עם עמוס הוכשטיין האמריקני ביום חתימת ההסכם בראש הנקרה, שבה השפילו בבדיחות הדעת את סעודיה. היה זה מחזה מבחיל שבו העלימה התקשורת את מעשה השחיתות לכאורה שבה היו מעורבים יועצו האישי של לפיד ואחות היועץ, שיצאה נשכרת מההסכם עם חברות הגז הלבנוניות, והעליצות והצחוקים שנראו על המסכים עוררו בחילה וזעם כבוש בציבור.
הייתה זו התנהלות של ממשלה חסרת בסיס פוליטי, שאקורד הסיום שלה היה מכה אנושה לחוסן הלאומי והעמקת הקרע הפנימי. תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 שיקפו את דעת הרוב המכריע בעם, שהתעלם משטיפת המוח וממסע התעמולה התקשורתי המסוכן, שבו צה"ל ומערכת הביטחון הם כליל השלמות הצבאית, שביכולתן להגן על המדינה המאוימת ביותר בעולם. כל זאת, חרף האזהרות על מצבו הרעוע של צבא היבשה של צה"ל וחוסר יכולתו של חיל האוויר למנוע ירי של אלפי טילים ליום על מדינת ישראל, תוך הרס התשתיות הצבאיות ופגיעה אנושה בעורף האזרחי שנותר חסר מגן.
בוא ונסתכל לעצמנו בראי: בכל הסאגה של הימים האחרונים לפני השבעת הממשלה, האליטה המובסת הזו מפנה את חיציה בהיסטריה לזוטות אידיאולוגיות בשאלות חינוכיות, חברתיות ומגדריות שחשיבותן מתגמדת בצורך המיידי לשקם במהירות את צה"ל, להקים ללא דיחוי את המשמר הלאומי ולערוך רפורמה במערכת המשפט.
