שפל מדיני או מהלך גיאו־אסטרטגי?

בשבוע שעבר קיבלתי בחילה למראה החיבוק שהעניק נשיא צרפת עמנואל מקרון לשליט סוריה החדש מוחמד א־שרע. קשה לראות את מולדת זכויות האדם מלבינה ומרוממת חבר בכיר בארגוני טרור, ג'יהאדיסט, שאנשיו ביצעו זוועות, ואולי עודם מבצעים, כחלק מהשתלטותם על סוריה. מקרון לא רק חיבק אותו בחום, אלא גם קרא להסיר את הסנקציות מעל סוריה – ולהשית סנקציות דווקא על ישראל. אלא שזה מקרון, והציפיות ממנו ממילא לא גבוהות במיוחד אחרי השנה האחרונה.

אבל לראות את הנשיא טראמפ במעמד דומה על אדמת סעודיה, זה כבר הרבה יותר מבחילה. זו תחושה צורבת של בגידה בכל מה שמכונן את הברית העמוקה בין ארה"ב למדינת ישראל. וכאילו כדי להכאיב עוד יותר בעיניים, צצים דיווחים על מפגשים ישירים בין שליחו של טראמפ, סטיב וויטקוף, לבין מטונפי חמאס. והדובדבן: ביקור נשיאותי בקטאר, ספונסרית הטרור ועיר המקלט של ברוני ג'יהאד, יצואנית מובילה של הסתה אנטי־ישראלית ואנטי־אמריקנית. נסיכות אופל שכספה לא רק מזרים חמצן למכונות הרצח שבסביבה, אלא גם מוזרם כדי לשטוף את מוחם של המונים בתקשורת ובקמפוסים במערב. אלה החברים החדשים של אמריקה?

בגלל העקשנות או בזכותה

יש בכל זאת הבדל אחד מנחם בין נשיא צרפת לנשיא ארה"ב: למקרון יש השפעה, אבל הוא לא מנהיג עולמי שמכתיב סדר יום. הוא מתייצב לצד העולם הערבי כי הוא טיפח משאלה ניאו־קולוניאליסטית יומרנית לגבי עצמו. אין לו הרבה מנופי לחץ, וממילא אין לו סדר יום שיטתי ביחס לעולם הערבי עצמו – זולת להיות "בצד שלהם", כדי לממש אינטרסים כלכליים ומדיניים, כדי להחניף לדעת קהל מקומית, ואולי גם במחשבה על הצעד הבא בקריירה שלו.

לטראמפ, לעומתו, יש משקל ומשאבים כדי לסדר מחדש את המרחב הגיאו־פוליטי. כל כמה שקשה לעין לשאת את ההיענות המצועצעת שלו לשפע הממון והכיבודים שמעתירים עליו מארחיו, שהם אלופי הפיתוי, יש תקווה שהוא מגיע למרחב עם סט של דרישות. לכן, למרות התחושה הקשה שהכסף סינוור את הנשיא עד כדי בלבול ערכי ומדיני, עוד מוקדם מכדי לסכם את האירוע. התחושה היא שבסופו של דבר החשבון יוגש. והוא יהיה חשבון מדיני, ואולי אף גיאו־אסטרטגי, ולא רק כלכלי.

אבל כדי להתחיל לדון בזה צריך להתגבר על הררי הדמגוגיה וקוצר הרואי של חלק גדול מאוד בשיח הפרשני בישראל, שעבורו מסע העסקים של אבא דונלד, והדילים שהוא סוגר מעל הראש של ישראל, הם סימן לשפל המדיני שאליו הוביל נתניהו את המדינה, עדות לכך שהוא כבר לא מבין את אמריקה, והוכחה ניצחת לכך שישראל בהנהגתו נעשתה מבודדת, מצורעת, חלשה וחסרת כל השפעה. ומה הביא את ישראל למקום הנמוך הזה? הבריחה של נתניהו מהסדר מדיני, ההתעקשות שלו להמשיך במלחמה לצורכי הישרדות פוליטית, הציות שלו ל"קיצונים" בקואליציה, וכמובן – הסירוב להתקדם עם העולם ולקבוע אסטרטגיה ל"יום שאחרי".

לפי הגישה הזו, העולם שועט אל עתיד חדש – וישראל נשארת תקועה מאחור, עם צווי מילואים והזיות משיחיות על עזה. והכל בגלל נתניהו כמובן. אלא שכל התיאוריה הזו שוכחת – כמה נוח – את מה שמלכתחילה אפשר את כל היופי הזה. ננסח זאת כך: כדי שטראמפ יוכל להגיע לסעודיה ולהצטלם עם אל־ג'ולאני הסוני צריך היה שהמשטר הסורי הפרו־איראני יקרוס ומישהו חדש יבוא לשכונה. כדי שזה יקרה, צריך היה להתפורר ציר הרשע השיעי. חיזבאללה היה צריך להתפורר ולצאת מכלל תפקוד. היה צורך שתשתיות צבא בסוריה ייכתשו ויושמדו מהאוויר. היה צורך שאיראן תתקשה להושיט סיוע כי אין לה את חיזבאללה, וכי מערך ההגנה האווירית שלה חטף מכה אנושה.

במילים אחרות, היה צורך שמישהו יעשה את הלא־ייאמן וישנה באופן רדיקלי את יחסי הכוחות במזרח התיכון. היה צורך שמישהו יחליש את הציר השיעי באופן כזה שציר המדינות המתונות יסתמן כמעוז היציבות החדשה. ואם ננסח זאת בפשטות רבה אף יותר – טראמפ מכדרר עכשיו לאורך ולרוחב המגרש שנתניהו סייע לשטח.  

שלב השאלה המטרידה

נתניהו אכן פינה את הדרך לכמה מהלכים בינלאומיים חשובים שאולי יתממשו בהובלת הנשיא טראמפ – ואולי לא. זו לא רק ההפכפכות של הנשיא שמעוררת אי־נחת. אלה הם גילויי האמפתיה, המחמאות ההדדיות, המהירות שבה השיירה הנשיאותית פונה לנתיבים אחרים ומשנה כיוון. התחושה היא שנעלם חוט שדרה מוסרי בהתהלות האמריקנית בשבועות האחרונים. אין קו רעיוני או מחויבות ערכית שמשמשת מצפן להצהרות של טראמפ. טראמפ הלוא יודע מיהם האנשים שעמם הוא בילה זה עתה ירח דבש עסקי ומדיני. לא רק ג'ולאני ואמיר קטאר. גם ארדואן היה על הקו, ולתימן נותנים "צ'אנס" ועם האיראנים מתקדמים לעסקה.

כרגע, זה נראה שהציר שטראמפ לכאורה מגבש, הוא לא האידיאל שאליו חתר נתניהו, במאמציו המדיניים, לפני 7 באוקטובר, לכונן חזית של כוחות מתונים, שבמרכזו נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. ועדיין, נרקם פה ציר מדיני חדש שקשור במארג של אינטרסים משותפים עם ארה"ב והמדינות המתונות, ושמחליש את ציר הרשע והטרור שמשתרע בין איראן לסין. וכל זה קורה בלי שישראל נדרשה להוריד אפילו צריף בגב ההר, או לחילופין לעצור את המלחמה בעזה. השאלה הפתוחה והמטרידה היא, האם לברית האזורית החדשה הזו יש עוגן ערכי ומוסרי משותף שיכול לבסס פעולה מתואמת לאורך זמן, זולת כסף. √

ככל שקשה לעין לשאת את ההיענות המצועצעת של טראמפ לממון ולכיבודים שהעתירו עליו מארחיו, יש תקווה שהוא ינצל את התנאים החדשים שנוצרו באזור בזכות הפעילות הישראלית מול חיזבאללה ואיראן

נרקם פה ציר חדש שקשור במארג של אינטרסים משותפים עם ארה"ב והמדינות המתונות, ושמחליש את ציר הרשע והטרור שמשתרע בין איראן לסין. השאלה היא מהו העוגן הערכי של הברית חדשה הזו, חוץ מכסף

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו