נלך ישר לשורה התחתונה: ערן זהבי הוא כריסטיאנו רונאלדו הישראלי. הוא הגו-טו-גאי, הוא הקלאץ' פלייר, הוא הווינר הגדול בכל הזמנים שדרך אי פעם על מגרש כדורגל בישראל. ועכשיו, אחרי שאוהדי הפועל ירקו על המסך של הטלפון שלהם, נתחיל להיפרד – כי למרות שערן זהבי לא הודיע על פרישה מכדורגל (ההערכות הן שייעשה זאת בעוד כשבועיים) ברור לכל שלא נראה אותו מסיים את הקריירה שלו בעונת פרישה ב… מבלי להעליב, מ.ס. אשדוד.
זהבי אולי הודיע אמש (שלישי) על עזיבת מכבי תל אביב, אבל המסע אל הקרחון שעליו משייט עתה זהבי לעבר הפרישה, החל כבר לפני כמה שבועות. יהיו שיאמרו שהוא מתנהל, הלכה למעשה, כבר מתחילת העונה, אבל היה רגע אחד שהגדיר אותו ממש כמו ששערים עם הבאזר הגדירו את הקריירה של אחד הגדולים, אם לא הגדול שבכדורגלני ישראל.
את הרגע הזה חוויתי דווקא מיציע האורחים בבלומפילד, עת התארחה שם, במחזור האחרון של העונה הסדירה, הפועל חיפה "שלי". מכבי תל אביב הייתה אז, פחות או יותר כפי שהיא היום, במרוץ די צמוד עם הפועל באר שבע על התואר (אז עוד הייתה מכבי חיפה בשולי התמונה. מתנצל, לא יכולתי להתאפק).
זהבי לא נכלל ב-11 אבל ישב על הספסל וברגע מסוים קם עם כל חבריו כדי להתחמם. הוא לא היה החלוף הראשון – והאצטדיון שרק בוז כאילו הפועל חיפה היא זו שדורסת את המארחת, ולא להיפך. קבוצה רצה לאליפות, מוליכה בביתה – והקהל נטרף מעצבים בגלל שערן זהבי עדיין לא על הדשא. אני לא מצוי בנבכי נפשם של בעלי מכבי תל אביב ומנהליה, אבל לדעתי זה היה הרגע שבו נפל הפור: גם לצמצם ככל האפשר את דקות המשחק של ערן זהבי עד לתום העונה וגם לא לממש את האופציה שהייתה לצדדים לעונה נוספת.
