"יש לי קונספציות לגבי עזה ואני חושב שהן טובות מאוד, להפוך את עזה לאזור חופש. בואו ניתן לארה"ב להיות מעורבת ולעשות את עזה אזור של חופש… תנו לכמה דברים טובים לקרות. שימו בני אדם בבתים היכן שהם יכולים להיות בטוחים" התפייט דונלד טראמפ בביקורו בקטאר בשבוע שעבר. טראמפ רק לא הסביר היכן יהיו אותם בתים יפים. האם הוא מתכוון לבנייה מחדש של עזה, או כפי שהיגג עד לפני כמה שבועות, להעתיק שני מיליון עזתים למדינות אחרות?
דברי נשיא ארה"ב מזכירים מודעות פרסום של יזמים שמציעים לישראלים. לוב לא תהיה יעד לעזתים והאסון ההומניטרי יכתיב את גורל המלחמה. יש בתי חלומות בקפריסין, פורטוגל או יוון. אלא שבעוד שהישראלים יידרשו להשקיע ממיטב כספם כדי לגור ב"מקומות הבטוחים", הפלסטינים, על פי החזון, יזכו לבתים בחינם שלא ברור מי יממן אותם. אחרי שמצרים, ירדן, סומלילנד, סוריה, אינדונזיה וכנראה עוד כמה יעדי נופש מפוארים הודיעו לארה"ב שלא נותרו אצלם מקומות פנויים לקיץ הקרוב, היעד החדש שנבחר, כך על פי פרסום ברשת NBC, היא לוב; מדינה שאפילו אזרחיה לא ישווקו אותה כמקום בטוח.
מאז הפלתו ורציחתו של שליטה מועמר קדאפי בשנת 2011, בלוב רוחשת מלחמת אזרחים מדממת ברמות משתנות. השליטה במדינה נחלקת בין הממשלה המוכרת שבראשה עומד עבד אל־חמיד אל־דבייבה, ששולטת בחלקה המערבי של לוב ובבירה טריפולי, לבין "ממשל בנגאזי" בחלקה המזרחי של המדינה, שנשלט על ידי הגנרל הבדלן חליפה חפתר.
בשני החלקים פועלות ממשלות יריבות, שלכל אחת צבא פרטי משלה, משאבי טבע ובעיקר נפט עצמאיים, בנק מרכזי נפרד ורשות משפטית משלה. אלא שההפרדה הזו בין שני חלקי המדינה, שכל מאמץ מקומי ובינלאומי להביא לאיחוד ביניהם לא צלח, מציגה תמונה חלקית. בפועל, גם באזורים שבהם שולטת הממשלה המוכרת, הכוח הצבאי נתון בידי מיליציות חמושות שמופעלות על ידי משרד ההגנה ומשרד הפנים, וחלקן פועל עצמאית כשהוא מתחרה במיליציות ה"ממשלתיות" על שליטה במרכזי כוח, תקציבים ומשאבים.
רק ביום שלישי שעבר התחולל עוד אחד מהעימותים המסוכנים בין קבוצות מיליציות, שבהם נהרגו לפחות 56 בני אדם. בין ההרוגים מפקד אחת המיליציות הגדולות, עבד אל־גאני אל־כוכלי, שעמד בראש מיליציה שנושאת את השם הציורי "כוחות תמיכת היציבות" ומסונפת למועצת הנשיאות. חשוב לציין שגם המונח "מיליציה" עלול להטעות, כי אין מדובר בדרך כלל בגוף אורגני מאוחד וחמוש אלא באיגוד של מיליציות. נאמנותה של כל אחת מהן תלויה בקשר השבטי או העירוני שלה, והמאפיין המרכזי שלהן הוא גמישותן וניידותן של נאמנויותיהן.
לוב, שמיישרת קו עם החלטותיהן של כל מדינות ערב, שמתנגדות לטרנספר על רקע לאומי, בוודאי אינה זקוקה לתוספת אוכלוסייה שלה פוטנציאל להנביט עוד מיליציות חמושות בשטחה. מכאן שקשה לדעת עם מי מנהלים ה"אישים האמריקאים" את שיחותיהם בממשל הלובי כשהם מבקשים לפתותו לארח שני מיליון עזתים.
ממשלה בלי עם
ממשלתו של אל־דבייבה איבדה כבר את הלגיטימיות. הפגנות המוניות שפרצו בתקופה האחרונה דורשות לפטר את הממשלה ולקיים בחירות. על רקע העימותים האלימים, מועצת הנשיאות בוחנת אפשרות למנות ממשלה חדשה. ממשלה זו, אגב, הכחישה כי הסכימה לקבל פלסטינים מעזה. עוד בחודש מרץ, כאשר נבחנו יעדים אפשריים לקליטת תושבי עזה, הודיעו הממשלה ומועצת הנשיאות כי לוב לא תשתתף במהלך שיכלול גירוש או הגירה מרצון של פלסטינים.
על פי התוכנית המוצעת, אם ממשלת לוב היתה מוכנה לקלוט את תושבי עזה, היא היתה מקבלת עשרות מיליארדי דולר ששייכים לקרן ההון הלאומית של לוב ושמוקפאים בחשבונות בחו"ל מאז 2011. זו אמנם הצעה חביבה שממשלת לוב דורשת ליישמה מאז נפילת משטר קדאפי, אבל מועצת הביטחון, שהחליטה על ההקפאה, מסרבת להיענות כל עוד המצב הפוליטי והצבאי במדינה איננו מאפשר פיקוח וניצול ראוי של הכספים.
החשש הריאלי הוא שעם הפשרת הכספים ישתלטו עליהם המיליציות החמושות, או שהם ישמשו לשימון המנגנונים הפוליטיים ורק חלק קטן, אם בכלל, יופנה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום התשתיות האזרחיות. ספק גם אם החלטה של טראמפ לבדו תספיק כדי לשחרר את הכספים, שכן הדבר נתון בידי מועצת הביטחון. רוב הפקדונות, שנאמדים בכ-70–60 מיליארד דולר, כלואים באירופה ולא בארה"ב — כך שגם אם הנשיא יחליט חד־צדדית לשחרר את הכסף שמופקד בארה"ב, מדובר בכ–20–15 מיליארד דולר. זה אמנם איננו כסף קטן עבור מדינה שהחוב הציבורי שלה עולה על 50 מיליארד דולר, אבל אם הסכום הזה יופנה לבניית "בתים יפים" לפלסטינים בעזה ולכסות את עלות הטרנספר היקר של שני מיליון פלסטינים, לא יישאר ממנו הרבה לטובת אזרחי לוב או לקופת הממשלה והמיליציות שמגנות עליה. לפיכך, אפילו הפיתוי הזה איננו רלוונטי.
כשלוב יורדת מהפרק כיעד שיכול להגשים את ה"קונספציה הטובה" של טראמפ, וכשעזה נעדרת מרשימת ההשקעות של מדינות המפרץ, ישראל נשארת, כצפוי, עם המשימה הכבדה לנהל את עזה, וקודם כל להאכיל את תושביה הגוועים ברעב ובמחלות. תוכנית הסיוע ההומניטרי בניהול אמריקאי נראית יותר ויותר כבלתי מעשית, אחרי שרוב ארגוני הסיוע הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם "קרן הסיוע לעזה" — החברה האמריקאית שאמורה לנהל את חלוקת הסיוע שרשומה בשווייץ תחת הנהלתו של איש הנחתים לשעבר. גם אם תצא לפועל, היא עשויה לתת מענה רק לכמיליון ורבע תושבים, שיידרשו להתקבץ בכמה "אזורים הומניטריים" שבהם תבוצע חלוקת המזון בניהול חברה אמריקאית ותחת אבטחה היקפית ישראלית.
על פי התוכנית, רק "ראשי המשפחה" יוכלו להתייצב במרכזי החלוקה כדי לקבל את מנת הסיוע. אבל עבור עשרות אלפי משפחות, המונח "ראש משפחה" הוא ילד או אישה שנותרו בחיים אחרי ההפצצות. צריך דמיון פרוע במיוחד כדי לתאר כיצד מאות אלפי פלסטינים, ילדים, נשים בהריון וזקנים יצליחו לעמוד בתור לפני מחסני החלוקה כדי לקבל את חבילת המזון השבועית שמשקלה כ-20 ק"ג ולשאת אותה כמה קילומטרים, בעודם נתונים לאיומי אנשי חמאס בדרך אל התור וממנו.
אי אפשר גם לקבל מושג על נוהל החלוקה ותהליך רישום הנזקקים. או כיצד אפשר יהיה לוודא שלא תהיה חלוקה כפולה או משולשת לאותו תושב, למנוע סחר במנות מזון או העברתן לחמאס, ובעיקר, כמה זמן יוכל "המבצע" הזה להימשך לפני שהכוחות הפוליטיים בישראל ידרשו להפסיקו כדי להפעיל עוד לחץ על חמאס. ישראל אולי מוכנה ל"מלחמה רחבה" נגד יעדים שכבר נטחנו עשרות פעמים, אבל למערכה האזרחית, ההומניטרית, שמדאיגה גם את ארה"ב של טראמפ, זו שתגייס נגדה את הקהילה הבינלאומית ואשר עלולה להכריע את גורל המלחמה, אין לה תשובות.
